גלגלי זיכרון

הזהות הפרטית מבוססת על מיתוסים משפחתיים, שיבטיים, לאומיים ווכדומה. הצורך האנושי להבניית זיכרון באמצעות דימויים או תמונות מעלה את השאלות: אלו דימויים נכנסים לזיכרון ונשמרים ואלו מנופים ממנו ונשכחים, איך מתקיימת דרך אישית שלא מפנה עורף לשברי סיפורים מן העבר, ומהו הגבול בין העמקת התודעה האישית והקיבוצית באמצעות מיתוס, לבין עיקור התפתחותה.

הדימויים במיצב "מעגלים", שנלקחו מסך אלבומי התמונות של משפחתי וחוברו עם תצלומים מאלבומי האישי, מזכירים במידה כזו או אחרת דימויים מוכרים מאלבומי תמונות ישראלים. דימויים מההיסטוריה המשפחתית שלי מתחילת המאה ה-20 עד לימים אלו הותכו אחד לשני בעזרת מחשב תוך מעברי זמן ומקום והוצבו על גלגלים. המבקר מוזמן לסובב את הגלגלים, לשוטט בין פיסות דימויים אקראיות ולצפות במפגשים חדשים בין הדמויות. במיצב הנמצא בתנועה מתמדת, משמש הגלגל כמוטיב של זמן, מחזוריות וגורל.

הרעיון לגלגלים לקוח מתוך מקדשים טיבטיים/בודהיסטים, שם נכתבים עליהם תפילות. הטיבטים מסובבים את הגלגלים באקט פולחני, תחושתי, הרמוני ואינסופי המקביל לשינון מילולי וחזרה על תפילות. המיצב נבנה כ"מקדש של זיכרון", בו מחליפים פורטרטים של דמויות שונות את טקסט התפילות. הפורטרטים מופיעים כתצלומי מקריים או העמדות מיוחדות לצורך צילום. השיטוט והמפגש בין הדמויות בתערוכה מקביל לשיטוט בין דימויים שמבצע כל אחד במוחו באמצעות הזיכרון, אם במודע ואם בנבכי התת-מודע והחלום. במיצב מופיעות חזרות על פוזיציות צילום דומות בזמנים שונים. חלק מאותן דמויות חוזרות שוב ושוב בשלבים שונים בחייהן. מתקיים מעקב אחר המאפיינים הארכיטיפים שהתגלו בתמונות וחזרו על עצמם לאורך הדורות כגון תצלומי לוחמים עם נשקם, נער מרים נערה בידיו וכדו'. באמצעות סיבוב הגלגלים הדמויות נכנסות ויוצאות מזווית הראיה של המתבונן כאילו הייתה זו הצגת תאטרון, ועל אותו משקל עוטות הדמויות המצולמות על עצמן תפקידים או "מסכות" המתאימים לנקודת הזמן בה התרחש הצילום.

המיצב מציג את אלבום התמונות המשפחתי כתרשים זרימה של גורל או זהות. משפחתי החלה את דרכה החדשה בא"י בשנות ה-20 בכפר ויתקין, תל-אביב וירושלים. התצלומים המוצגים הם נקודות אקראיות בזמן, משפחת מהגרים סורית בארגנטינה, בטיילת וברחובות תל-אביב, תצלומי סטודיו אצל הצלם הארמני בירושלים, אימוני נשק של המחתרות וצה"ל, תצלומי חלוצים,פנימיית הכפר-הירוק, טיולים שנתיים וכדו'. דודי עובד שנפל בקרבות התעלה במלחמת יום-הכיפורים מופיע על מספר תצלומים. הדמות הכהה הפוסעת על המזח היא פורטרט עצמי, ועם סיבוב הגלגל היא ממשיכה בדרכה האינסופית.

פעולת הצילום, היא אקט של מוות. ברגע הצילום הדימוי נחנט באמצעות אור והלידי-כסף ומתקבע באלבום בצורת מזכרת מוצקה. התצלומים בשחור לבן מדגישים זאת ( חלק מהמצולמים כבר עבר מן העולם). הזמן הנעצר בדמות הצילומית, מאפשר להגדיר מחדש את המיתוסים המכוננים זהות דרך הזיכרון האישי.